רש"י על מנחות ע״ח

1 תהיינה - בתרין יודין דחד יו"ד דמייתר אתיא ללחמי תודה:

2 קפיזי - חצאי קבים:

3 בעשרונות דבר הכתוב - דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב ויקרא כ״ג:י״ז שתים שני עשרונים:

4 וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש - דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם:

5 חוזר ומלמד בהיקש - על מצה י' עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה:

6 הימנו ודבר אחר הוא - כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י' עשרונים דהיינו דבר אחר. ע"א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו' השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי:

7 מאי איכא למימר - וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש:

8 תביאו ריבויא הוא - דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונות ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו' שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה:

9 מתני' המלואים - שהיו בימי משה היו כו':

10 שתי ידות כמצה שבתודה - דהיינו חלות ורקיקין אבל רבוכה לא היתה בנזיר וכיון שלא היו שם אלא שני אותן מינין נמצאו שני מינין י' קבין ירושלמיות דכיון דג' מינין דמצה שבתודה הוו ט"ו קבין חמשה קב לכל מין נמצאו לשני מינין הן עשרה קבין:

11 שהן ששה עשרונות - דעשרה קבין הן ששה עשרונות ושני שלישיות וב' מינין שהן ג' עשרונות ושליש לכל מין דכיון דעשרה עשרון הוו לג' מינין שבמצה נמצא לב' ידות הן ששה עשרונות וב' שלישי עשרון:

12 גמ' מה"מ - דהמילואי' היו באות חלות ורקיקין ורבוכה היינו חלוט בשמן:

13 לאו היינו רבוכה - אלמא דאית בהו רבוכה:

14 אנתא דמשחא - חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן ע"א אנתא דמשחא שמן קרוש עגול כמו לחם והיינו לחם מ"ר ז"ל ולא רבוכה ממש:

15 וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו - כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם:

16 מקיש חינוכו - דכהן הדיוט להמשחו היינו רבוכה וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין היינו רבוכה ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום:

17 אף - חלות לחם שמן נמי דהוי במילואים היינו רבוכה:

18 המתקרב לעבודה - תחילה לאחר שנמשח:

19 אחד להמשחו - שנמשח לכהן גדול:

20 ואחד לחינוכו - בשביל שנתחנך היום לעבודת כהן גדול:

21 הא דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט - מביא שלשה אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להמשחו. מ"ר ז"ל:

22 רקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח:

23 שלמיו - על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח שלמיו ואם על תודה:

24 לרבות שלמי נזיר לי' קבין ירושלמיות - שהן ב' ידות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא חלות ורקיקין:

25 ולרביעית שמן - לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה לחמץ לא היה בו שמן וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית:

26 יכול לכל מה שאמור בענין - הואיל והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה יכול לוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות:

27 מאי תלמודא - היכי ממעט ממצות:

28 אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות - בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב ויקרא ב׳:ד׳ חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות לההיא איתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתב בהן מצות לא הוקשו לחם נזיר:

29 חוץ לחומת בית פאגי - היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע"פ שאין בעזרה מ"ה ז"ל:

30 חוץ לחומת העזרה - ואע"ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש:

31 על זבח תודת - חלות דהיינו על בסמוך בעזרה:

32 הא איפלגו בה חדא זימנא - בעל בסמוך:

33 רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים - אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד:

34 ורבי יוחנן אמר אע"פ וכו' - דלא בעינן על בסמוך:

35 בההיא קאמר רבי יוחנן - אע"פ שאין עמו בעזרה:

36 דכל היכא דאיתיה - לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה:

37 אבל מקדש לחם - שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה:

38 ואי איתמר בהא - בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי"ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה:

39 אימא מודי לרבי יוחנן - דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא:

40 על חלות לחם חמץ יקריב - כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור:

41 קרבנו על זבח - קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח:

42 זבח תודה - משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו:

43 יוצאין - בפסח במצה נא:

44 העשויה - האפויה:

45 מאי נא - וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל:

46 אמר שמואל כל שפורסין כו' - דכבר אפויה כל דהו:

47 וכן לענין לחמי תודה - שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם:

48 פשיטא - דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם:

49 והא - שאין אפויה כל צרכה אע"ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ"ל דלא:

50 ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו - דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני:

51 ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין. דאי אתברי מ' מינייהו נפיק באידך:

52 אל יקדשו כו' לא קדשו - שהרי אין מביאין לתודה אלא מ' חלות:

53 מ"ד קדשו - סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני:

54 ומ"ד לא קדשו - סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול:

55 אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת - וה"ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי:

56 מ"ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי' מה שראוי להם שלא מדעת בעלים:

57 ומ"ד לא קדשו - קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול מר סבר לא אלימא שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע"פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוין לזבח:

58 רב פפא אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין - מה שראוי להן מ"ד קדשו סבר סכין נמי מקדשא מ' שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ' איכוונו ופסול:

59 דאע"ג דלית ליה לסכין תוך - מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ' מתוך פ' שלא מדעת בעלים:

60 ומר סבר לא אלימא מכלי שרת - לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ' ולא קידשו:

61 מתני' שחטה חוץ לזמנה - על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא:

62 או חוץ למקומו - או חוץ לעזרה:

63 קדש הלחם - והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ"מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר:

64 ונמצאת טריפה - בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה:

65 גמ' זה הכלל וכו' - השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו' דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם: